בדרך הביתה היא יצירה דוקומנטרית של הבמאי תומר הימן, המבוססת על צילום מפגשים עם בני משפחה ובני זוג לאורך חמש עשרה שנים ¹. שפע ומגוון עצום של מפגשים צולמו; שיחה עם אמא אגב בישול מרק לארוחת שישי כלשהי, פרידה מאהוב גְלוי לב, פטפוט מחויך עם אחיינית בת חמש, הנה היא כבר בת ארבע עשרה, כמה סעודות ליל סדר בהרכבים משתנים, חתונה אחת בחצר, אמא הלומת חומרי הרדמה בחדר התאוששות. הבמאי נוכח במפגש עם המצלמה שלו, המתפקדת כמעין איבר נוסף או שלוחה של עצמו, בלתי ניתנת להסרה או לביטול. את המצלמה הוא מפנה באופן אקטיבי אל שותפיו למפגש, מרבה לשאול אותם על מחשבותיהם ורגשותיהם. לעתים רחוקות יותר היא מונחת פסיבית בְּמרחב הכולל את האחרים ואותו.
הסדרה מתארת בשמונה פרקים את נפתולי החיים, מלוּוה בקולו המבאר של הבמאי, ומשולבים בה תמונות סטילס וקטעים של סרטי ילדוּת שצילם אביו. הנרטיב הגלוי לעין נוגע בחיי כולנו; משפחת הילדות המסורתית (זוג הורים וחמשת בניהם הגדלים בכפר) עוברת הַבְנָיָה מחדש כמשפחה שבה בית האם נותר מרכזי, נוכחות האב שעזב הולכת ונחלשת, וחמשת הבנים נעים לקראת גילויים עצמיים ויבשות חדשות. הנרטיב האישי הוא רומנטי בעיקרו, ומתמקד בחיפוש אחר יחסי אהבה אותנטיים ונלהבים. הסדרה שובת לב, שופעת יופי וחמימות, וכשנתקלתי בה לראשונה לא יכולתי להפסיק לצפות בה.

מאמר זה מבקש לתת מבט נוסף בחומרי הגלם של בדרך הביתה. אני סקרנית לגבי שקופית אפרפרה המופיעה מעת לעת, מציינת ביובש כי סצנה זו לקוחה מקלטת 049#, זו מקלטת 211#, ואילו זו מופיעה במקור בקלטת 435#. מאות קלטות המכילות אלפי דקות חיים, דמיינו אותן הולכות וממלאות שורות של מדפים. אני מתעניינת במאמץ לייצר את חומרי הגלם האלה ללא לאות, בתחושת ההכרח למַספּר אותם ולשמר אותם, בתקווה להבין באמצעותם דבר מה חמקמק ונסתר, להסדיר מתוכם חוויה, אולי לעצור באמצעותם את מה שאובד, מתכסה אבק, מתדלדל, מתייתם, כל הזמן.
אלפי דקות החיים האלה כוללות ערבוביה מרתקת של יחסים, ומציגות אינספור צורות של נגיעה, חפיפה וחדירה בין חוויות פנימיות ובין-אישיות. תחושת הדחיפות לתעד כל מפגש באשר הוא מבטלת הבחנות שרירותיות בין אירוע הנתפס תרבותית כראוי לתיעוד (חתונה משפחתית), לבין רגעי קיום בנאליים הנוטים לחמוק מאלבומי התמונות של רובנו (החלפת זוג מכנסיים, חיתוך ירקות למרק). כאשר כל רגע חשוב, וכל הרגעים חשובים באותו האופן, מתועד המרק של יום שישי בהתמסרות חד-משמעית כמו בר המצווה של בכור הנכדים. בתווך, במרחב שנוצר בין הראוי והמקובל תרבותית, לבין היומיומי, הסתמי והאגבי, מפציע האינטימי-מדי, הסודי והפרטי, הזוכה לאותו תיעוד מדוקדק וחקרני. כך ניתן לראות באחד הפרקים את אמא מתפשטת, מתלבשת, מתגרשת, מתייאשת, מתאוששת, כאילו כל הרגעים אחד הם.

הצפייה בסדרה עוררה בי, באורח כמעט מיידי, מחשבות ותחושות הנוגעות בעבודה הטיפולית. בראש ובראשונה, המאמץ העצום של היוצר לאתר נרטיב לינארי הנובע באורח קוהרנטי מתוך התבוננות בעברו. אי אפשר שלא להעלות על הדעת את המטופל בטיפול הפסיכודינמי המוכוון לעשות בדיוק זאת: לספר את סיפורו, זה המוכר וזה שטרם סופר, זה העולה מתוך זיכרונותיו, מתוך היחסים שקיים לאורך חייו, מתוך היחסים המתהווים בחדר הטיפול ². מגוון ממדים של זמן נוכחים בתיאור זה: זמן עבר מתוכו נובע הסיפור (עבר רחוק ועבר קרוב מתחלפים ביניהם בדילוג קופצני או בסדר מופתי); זמן הווה שלתוכו נוצק הסיפור, מופנה אל המטפלת (ואל הצופה), חוזר אל המטופל וחוזר חלילה, הופך בעצמו להיסטוריה משותפת שיש בה נקודות ציון מוכרות. מועדי הפגישות המתקיימות (כמו מועדי הצילום) שוב ושוב, כמעט ללא פשרות, לעתים לאורך שנים אחדות; וגם הזמן הפנימי של כל פגישה (של כל צילום), אותן חמישים דקות שמטופלים נוטים להתקומם עליהן, קצרות כל כך, ארוכות כל כך, תלוי.
המוני סיפורים על עצמו מספר מטופל למטפלת, ולאורך הטיפול הם נמסים ומתגבשים מחדש, מתכהים ומתבהרים, מקבלים משנה תוקף ונזנחים בצדי הדרכים. אין הם כל הסיפורים שניתן לספר, הם אינם מבוססים על כל הזיכרונות, נרטיבים חלופיים רבים יכולים היו להתחרות בהם. אך מגבלות מצערות אלה אינן משנות כהוא זה, משום שמתוך סיפורים אלה מתרחבת ומעמיקה חוויה סובייקטיבית של היות אני, אני מורכב, גמיש ורבגוני היוצר משמעות אישית.
מדוע אם כן נזקק הנרטיב הזורם של בדרך הביתה לחומרים שהתרבו לעייפה? מדוע יש צורך במאות קלטות של רגעי חיים (עוד מרק, ועוד אחד, כולם) על מנת להמשיג נרטיב של חיים? מהו הדבר שהיה הכרח להקליט כדי לקלוט, פן יימוג לבלי שוב? אני חושבת שהחמקמקות של הדבר שהבמאי מחפש אחריו – אותה עמימות ומורכבות ורב-רובדיות של סיפורים ובני-סיפורים תוך שהם מתהווים ומשתנים לנגד עינינו כל העת – יצרו מאמץ שליטה ניכר. מאמץ לשלוט בחלופיות, בהשתנות, בסופיות, בתלותיות, בחלקיות של החיים, בתנועת הזמן. שהרי אם אין בידנו דרך לדעת איזה רגע יהיה הכרחי ונחוץ לצרכי הסיפור, נכון וכדאי להקפיא את כולם, כך שנוכל להתבונן בהם בכל עת שנרצה, עד שנבין, עד שנדע מהו הסיפור שמבקש להיות מסופר דרכם. וזהו כמובן ניסוח סימפטי למשהו שיכולה להיות בו איכות של חרדה וכוח דמוי-מוטציה להתרבות עד בלי די.

את המאמץ לבטל, לנצח ולשלוט בדבר שכולנו עומדים למולו חסרי אונים, כמו הזמן המתקדם מבלי לשאול לדעתנו, אני מכירה היטב מעבודתי עם מטופלים הסובלים מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. אין לי כוונה לטעון שהבמאי משתייך לקבוצה מרתקת זו, אלא להציע שדרכי הסדרת הנרטיב האמנותי שהפעיל עשויות לשפוך אור על חווייתם, ואולי גם להפך. אחרי הכול, מטופלים אלה יוצאים מדי יום למלחמות מתישות שנועדו למשמע ולמשטר היבטים מסוימים של חווייתם ושל העולם הסובב אותם. הם נאבקים להכחיד מחשבות מחרידות ומגעילות, מתחייבים למנוע מגוון אפשרויות של סכנה, של הידבקות ושל חולי; הם נלחמים במיניות, בתוקפנות, בזוהמה, בא-סימטריה, בספק, באבק, בזמן, במוות; והם יכולים להתמיד בכך לאורך שנים ארוכות, משום שהמטרה המניעה אותם חשובה לאין ערוך, בעוד ודאות השגתה חמקמקה ביותר.

¹ בדרך הביתה הוקרנה בשנת 2009. הסדרה הופקה על-ידי סרטי האחים הימן עבור יס דוקו בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. זוכת סדרת התעודה הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2009, ובתחרות פורום היוצרים הדוקומנטרים 2010.

² טענתי אינה כי תהליך היצירה של בדרך הביתה הנו תהליך פסיכותרפויטי במהותו. זהו תהליך יצירתי המתמקד בחומרים אוטוביוגרפיים, ולכן באופן טבעי יש לו היבטים של כינון זהות עצמית והרחבת החוויה הסובייקטיבית, שיכולים להתרחש במרחב הטיפולי ובמרחבים אחרים. אני מבקשת לטעון שהאופן בו הבמאי מסדיר נרטיב מתוך זיכרונותיו, יכול לשפוך אור על אופן הסדרת החוויה בתהליך טיפולי, בעיקר זה המערב תמות אובססיביות, כפי שיוסבר להלן.