ראיון עם ענת יוטה-צוריה
ענת יוטה-צוריה, אחת הבמאיות המרשימות שפועלות בישראל, הגיעה לקולנוע מאמנות פלסטית, לאחר סיום לימודי האמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון, כשהיא כבר אם לילדים. הקולנוע שלה עוסק בדיכוי נשים על רקע דתי, במיניות נשית ובסוגיות של מגדר
לטבול, לבדוק, לנהוג, להתגרש, לחגוג את הרמדאן, לנסוע באוטובוס, לחיות את חייך כאישה על פי ההלכה: על נשים בעולם דתי בקולנוע של ענת יוטה-צוריה
במאמר הזה אני מבקשת לעסוק בעיקר בשניים מן הסרטים של יוטה-צוריה, טהורה והשיעור (2012) – שהם הסרט הראשון, נקודת ההתחלה של יוטה-צוריה כבמאית, והסרט האחרון לפי שעה שהוצג. השוני ביניהם, בצורת העבודה, בדמויות, במיקומה של הבמאית, יכול אולי להאיר גם את גוף העבודה של יוטה-צוריה בכללו
טראומה, אשמה, מחילה: המעוול כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים
העד והעדות מהווים מרכיב בסיסי של השיח על אודות הטראומה. התמונה הנעה, בצורותיה השונות, מהווה מצע לתיווך העדות; להנחלת ייצוגיה בקרב ההמונים. אף כי במוקד העניין נמצאים לרוב קורבן הטראומה ועדותו, הרי שבשנים האחרונות אפשר להבחין בהתעניינות גוברת בטראומה של המעוול. בישראל, דומה כי עדי ראייה מהווים חלק מרכזי בתוכן הטלוויזיוני הנוגע להיסטוריה הקרובה
"מראה מראה, אמרי לי מהר מי מכולן זכה יותר" / מציאות שאין מפלט ממנה
ארבעת הסרטים מנסים לדובב את "מה שאי אפשר לדבר עליו", שוברים את מסך השתיקה ומניחים לסוכניה הסמויים והגלויים לעלות ולשאת דברים על דוכן העדים של הדרמה המקומית
בימוי עדויות: "הפקה" של עובדות הנוגעות לכיבוש הישראלי בפלסטין, בסרטו של שלומי אלקבץ "עדות"
בקיץ שעבר, בטקס הפתיחה של "קולנוע דרום", פסטיבל הסרטים המתקיים בשדרות, הצהירה נבחרת ציבור ישראלית הצהרה שהגיעה לכותרות. בדברי ההקדמה שלה להקרנת הבכורה של סרטו של שלומי אלקבץ עדות / Testimony / شهادة (ישראל 2011), גינתה שרת התרבות, החינוך והספורט לימור לבנת את הסרט ואמרה שהוא מעוות את המציאות, שהוא מוטה ומעלים עין מסבלם של קורבנות הטרור וטילי הקסאם הנוחתים על חלקה הדרומי של הארץ.
בית הזכוכית: על תפיסת הארכיון והזמניות אצל פרידלנדר, חרסונסקי ופורגאץ'
שבעה עשורים אחרי השואה, כיצד אנו מתארים את האירוע שגדולי ההיסטוריונים הגדירו כ"אירוע הגבול" של ההיסטוריה המודרנית? מאמר זה ינסה לענות על השאלה בשישה חלקים, וינוע באופן שוטף בין דיון בהיסטוריוגרפיה של התקופה לבין סקירה של הקולנוע התיעודי העוסק בה.
הקולנוע יורד לזירה, על "מטדור המלחמה" לאבנר פיינגלרנט ומכבית אברמזון
זה 50 שנה עוסק הקולנוע הישראלי בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. השלכות הכיבוש נבחנות בו מאספקטים שונים, וחושפות עוולות ומלחמות בלתי צודקות. המבט הביקורתי הנשקף ממנו חושף את הסיפור הלאומי, המעובד תדיר במכבסת המילים ומועבר לציבור מינקותו נקי, תמים וצדקני. זהו ללא ספק אחד ההיבטים המרכזיים במציאות הישראלית שהיוצרים מתבוננים בו באומץ וחותרים תחתיו. כך גם הסרט מטדור המלחמה (2011) מצלם את הישראלים בצורה אחרת מזו שהורגלנו אליה עד כה.
המוסר של מכונת התיעוד: עיון ב"ערפל המלחמה" וב"מר מוות" של ארול מוריס
רוברט מקנמארה היה מזכיר ההגנה האמריקאי בין השנים 1961–1968. בשנים הללו הוא ניהל בין היתר את משבר הטילים בקובה לצד הנשיא קנדי ולאחר מכן את מלחמת וייטנאם, שבמסגרתה הגדיל את כמות החיילים האמריקאים שנשלחו למלחמה מ-900 ל-16,000 בתקופת קנדי ול-530,000 בתקופת ג'ונסון. לאחר כהונתו בתפקיד זה כיהן כנשיא הבנק העולמי (1968–1981). לפני כן הספיק אף לשמש כנשיא חברת פורד לזמן קצר
ממידת הכוכבים למידת האדם: על סרטו של מנחם רוט "רדוף"
הסרט רדוף (2012) מלווה את הבמאי והשחקן הראשי מנחם רוט בחיפוש אחר גאולה מן הזיכרונות הטראומטיים, הקשורים בניצול מיני שעבר בידי בנו של ראש הישיבה שנשלח אליה כנער בן 14
מחשבות על הסרט "דומא"
הסרט דומא, העוסק בקורבנות אונס ופגיעה מינית בחברה הערבית בישראל, מעלה שאלות על הספֵרה הפנימית מול הפרהסיה, על פנים, פני אנוש, על מיניות ועל הקולנוע כמדיום. מטא-נרטיבים ופרדיגמות מחשבתיות רבות מתנקזות אל תוך הסרט ה"קטן-גדול" הזה, משתברות בכל פריים ופריים
בעקבות הזיכרון האבוד: על רסיסים ליונתן חיימוביץ'
מונוכרום לבן מופרע על ידי קו דקיק ומטושטש. גשם מצליף ברכות בשמשת החלון. בניין ומעליו אנטנה מבליחים מתוך הלבן באופן מתעתע. עץ עירום הנראה כמונומנט מפוסל מתווסף לתמונה וקול חרישי נשמע: "אני כאן, ברחוב הישן, כאן גדלתי, מוקף במשפחה שלי ומוקף בחברים של סבתא סוניה וסבא מוניה, פה היה לי עולם שלם.
 |
 |
 |